<h1>חדושי הר"י מיגש — שבועות</h1>
<h2>דף יד:</h2>
[שבועות י"א ע"א] אמר [ליה] אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. אלמא כיון שאותו זכר שהקדיש הוא גופו ראוי הוא להקריבו עולה, כדכתיב [ויקרא א' ג'] אם עולה קרבנו מן (הבהמה) הבקר וגו' ואעפ"י שלא הקדיש אותו אלא לדמיו ממילא נקדש קדושת הגוף, הכא נמי לענין קטורת, ואעפ"י שלב בית דין מתנה עליהם מתחילת עשייתה שתהא במותר קדושת דמים ולא קדושת הגוף, כיון שמתחלת עשייתה ראויה היא להקטירה תיקדש ממילא קדושת הגוף, והתמידין נמי כיון שהן גופן מתחילת לקיחתן ראויין הן להקרבה ממילא תיקדש קדושת הגוף.
ופריק לא קשיא הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים. פירוש, הא דאמרינן הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, היכא דהקדישו לדמי עולה הוא, כלומר למכור אותו וליקח בדמיו עולה, ולפיכך קדוש קדושת הגוף שכיון שהוא [עצמו] ראוי להיות עולה למה אנו טורחים למוכרו וליקח בדמיו אחר, אבל אם הקדישו לדמי נסכים, כלומר למכור אותו וליקח בדמיו יין לנסכים כיון שהוא עצמו אינו ראוי שיהא נסכים, כשהקדישו למכור אותו וליקח בדמיו נסכים, קדושת דמים נתקדש, ולאו קדושת הגוף, הילכך לענין הקטורת אלו התנה לב בית דין עליה מעיקרא שיהא המותר של הקדש לדמיו שימכר וליקח בו קטורת אחרת, היינו אומרים כיון שהיא עצמה קטורת היא, וראויה היא עצמה מתחילת עשייתה להקטרה ממילא נקדשת קדושת הגוף, ואעפ"י שכבר התנו עליה שתהא קדושה לדמיה, אלא זה שמתנה עליה לב בית דין לאו להמכר וליקח בדמיו קטורת אחרת היא שמתנה, אלא להמכר ולקח בדמיו נסכים, כיון שהיא עצמה אינה ראויה שתהא נסכים, קדושת דמים נתקדשה ולאו קדושת הגוף. ולענין תמידין נמי אילו התנה בית דין שיהא המותר קודש לדמיו שימכר וליקח בו תמידין ממילא היו מקודשין קדושת הגוף, שהרי הן עצמן מתחילת לקיחתן ראויין הן גופן ליקרב, אלא זה שמתנה עליה לדמי נסכים הוא שמתנה עליהן, שכיון שהן עצמן אינן ראוין להיות נסכים, קדושת הגוף נקדשו ולאו קדושת הגוף.
<h2>דף כה.</h2>
[שבועות י' ע"ב] יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא אמר ליה רב חסדא מאן (דאית) [צאית] לך ולר' יוחנן רבך, וכי קדושה שבהן להיכן הלכה. כלומר כיון שלא נולד בהן מום, קדושה שבהן להיכן הלכה כדי שיפדו. ודייקינן ומי אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, והתנן בשקלים פרק רביעי (משנה ה') מותר הקטורת מה היו עושין בה. פירוש, הקטורת שעשו מתרומת הלשכה של שנה זו אם נגמרה [השנה] ונשאר מאותה קטורת מה שלא הוצרך לו, ואי אפשר להקריבו בשנה האחרת, שהרי מתרומת הלשכה של שנה שעברה נעשה, מה היו עושין באותו מותר, מפרישין ממנה שכר האומנין, פירוש כגון שבנו בבית המקדש או שעשו כלים ממלאכת הקדש מפרישין לה מאותה הקטורת בכדי שכר האומנין. ומחללין אותה על מעות האומנין. פירוש, כגון שהיה שכרן עשר סלעים, מפרישין מן הקטורת מה ששוה אחד עשר סלעים, ולוקחין מהם אחד משלהן כנגד אותו סלע שהעדיפו להם בקטורת על כדי שכרן, ומחללין את הכל על אותו סלע, כדקיימא לן [מעילה י"ד ע"ב] דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, וכיון שנתחללה הקטורת על אותו סלע נותנין אותה לאומנין בשכרן, ולאחר כך חוזרין ולוקחין אותה מהם ונותנין להם הדמים מתרומה חדשה, כדי שתהא ראויה להקטיר אותה בשנה הנכנסת, שהרי קרבן חדש הוא מתרומה חדשה, ואי סלקא דעתך דאמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, הכא לענין קטורת אמאי מחללין אותה על אותו סלע, כיון שלא נולד בה פסול נימא קדושה שבהן להיכן הלכה. ומהדרינן שאני קטורת דקדושת דמים הוא, פירוש, לפי שלא נעשית קדושת הגוף אלא לאחר שנתן בכלי שרת אעפ"י שעשויה היא מתחלת השנה מתרומת הלשכה של אותה שנה, אכתי קדושת דמים היא, וכי קאמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, בקדושת הגוף, כגון תמידין וכיוצא בהן שהן כמו הקטורת שניתנה בכלי שרת להקטירה.
<h2>דף לב:</h2>
[שבועות י"א ע"ב] ואקשינן אי הכי מתה או נשחטה תפדה, והא בעינן העמדה והערכה. דכתיב [ויקרא כ"ז י"א י"ב] ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד (אותה) [את הבהמה לפני] הכהן והעריך הכהן אותה, ותניא בסיפרא [בחוקותי פרשה ד'] אם כל בהמה אשר לא יקריבו ממנה הוי בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, או אינו אלא בבהמה טמאה, כשהוא אומר [שם שם, כ"ז] ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה, הא מה אני מקיים ואם כל בהמה, הוי אומר בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, נמצא עכשיו שזה הכתוב בקדשי המזבח שנולד בהן מומין הוא שיפדו, וכתיב בהאי קרא והעמיד [את הבהמה לפני] הכהן (אותה) [והעריך הכהן אותה] ואיפלגי בה רבנן ורבי שמעון במסכת תמורה [ל"ב ע"ב] דרבנן סברי בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית הוי בכלל העמדה והערכה, כדאוקימנא להאי קרא בסיפרא דבבעלי מומין הכתוב מדבר דהיינו קדשי מזבח, וכיון דקרא גופיה הא מיפריש בה בהמה טמאה דהיינו קדשי בדק הבית, הויא ליה האי העמדה והערכה דכתיבי בהאי קרא אקדשי מזבח ואקדשי בדק הבית, ורבי שמעון סבר קדשי מזבח הוא דאיתנהו בכלל העמדה והערכה כדאוקימנא להאי קרא דבבעלי מומין הכתוב מדבר, דהיינו קדשי מזבח, אבל קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ואמרינן התם מאי טעמא דר' שמעון דאמר קרא והעמיד הכהן אותה בין טוב ובין רע, איזהו דבר שהוא חלוק בין טוב ובין רע הוי אומר זה קדשי מזבח. אשתכח השתא לרבנן דבין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית בעי העמדה והערכה, וכיון שכן הא דאמרינן הכא אי הכי מתה או נשחטה תפדה והא בעינן העמדה והערכה, הוה ליה פירושיה הכי, כלומר אי אמרת בשלמא פרה קדשי מזבח היא ומשום דלב בית דין מתנה עליה הוא דנפדית, היינו דלא בעינן העמדה והערכה, דכיון דלב בית דין מתנה עליה מעיקרא בשעת הקדשה שאם לא הוצרכה או אם יארע בה פסול תפדה, כיון שלא הוצרכה עכשיו או אירע בה פסול איגלאי מילתא למפרע שלא הוקדשה מעיקרא כלל, ומשום הכי לא בעינן העמדה והערכה, אלא אי אמרת דפרה קדשי בדק הבית היא ומשום הכי הוא דנפדית ולאו משום דלב בית דין מתנה עליה, והא קדשי בדק הבית נמי לרבנן העמדה והערכה בעי, וכיון שכן בשלמא מצא אחרת נאה הימנה תפדה דהא אפשר למעבד בה העמדה והערכה, אלא מתה או נשחטה היאך תפדה, והא לא אפשר למעבד בה העמדה והערכה, ומהדרינן הא מני ר' שמעון היא דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה.
<h2>דף מה:</h2>
[שבועות כ"ג ע"א] ואקשינן ודילמא דבילה קעילית. כלומר ודילמא לעולם אימא לך שכר לאו איין קאי אלא מילתא באנפי נפשיה הוא, ואם תאמר כיון שאמר יין למה הוצרך לומר שכר, יש לומר דהאי שכר דבילה קעילית היא שמשכרת בני אדם כמו שמשכר היין, דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב, ומשום הכי קאמר רחמנא ואכלת, דהא יין על ידי אניגרון הוא, ושכר דבילה קעילית היא, דתרוייהו בני אכילה נינהו, אבל שתיה לעולם לאו אכילה הוא, ומהדרינן, גמר שכר שכר מנזיר, מה התם יין הוא דאסור, אבל דבילה קעילית לא, הכא נמי האי שכר איין קאי, אבל דבילה קעילית לא וכיון דאיין הוא דקאי, ליכא למימר דעל ידי אניגרון הוא, דלא משכר מידי, אבל שתיה ממש הוא, וקא קרי ליה ואכלת אלמא שתיה בכלל אכילה היא.
<h2>דף נ:</h2>
[שבועות ל"ט ע"ב] פיסקא ממתניתין הטענה שתי כסף וכו', אמר רב כפירת טענה שתי כסף, ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף. ואפילו אם הודה ממנו בפרוטה וכפר בשאר הטענה או כפר בפרוטה והודה בשאר הטענה חייב (וכו'), ואמרינן, אמר רבא דייקא מתניתין כותיה דרב, וקראי כותיה דשמואל, מתניתין כותיה דרב דקתני וההודאה שוה פרוטה ואילו כפירת טענה בפרוטה לא קתני, ותנן נמי חמש פרוטות הן וכו' עד וההודאה שוה פרוטה. כלומר אם הודה בפחות משוה פרוטה פטור, דהך הודאה לאו כלום היא דכמאן דלא הודה בכלום דמי, ואם איתא דכפירה בפרוטה כפירה היא, וממילא ידעינן דאי כפר בפחות משוה פרוטה לאו כפירה היא, דבפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא, ניתני נמי הכפירה שוה פרוטה, אלא לאו שמע מינה דשיעור כפירה דמיחייב עלה לאו פרוטה היא.
[שבועות ל"ט ע"ב] קראי כותיה דשמואל דכתיב [שמות כ"ב ו'—י'] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו' עד שבועת ה' תהיה בין שניהם מה כלים שנים. כלומר וכפר באחד והודה באחד, לאפוקי מי שטוען אחד והודה לו הנתבע באחר דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, אף כסף נמי שנים, דהיינו שתי כסף, ומה כסף דבר חשוב דהא שתי כסף נינהו אף כלים דבר חשוב, הנה הטענה עצמה שתי כסף וקאמר רחמנא כי הוא זה להודיע כי ההודאה מהשתי כסף עצמה הוא דחסרה לה טענה.
[שבועות ל"ט ע"ב] האי דאמרינן הכא מה כסף דבר חשוב הוא אף כלים דבר חשוב הוא. לאו למימרא דבעינן שיהו הכלים שוין שתי כסף הוא, דהא ליכא למימר הכי דהא בהדיא אמרינן לקמן אמר רב נחמן אמר שמואל טענו שתי מחטין כפר באחת והודה באחד חייב להכי יצאו כלים למה שהן, אלמא בכלים לא בעינן שיהו שוין שתי כסף, אלא הכי קאמר אף כלים דבר חשוב, כלומר כל כלים ואף על פי שאינן שוין שתי כסף דבר חשוב הן וחייב, והיינו דאמר רב הונא אמר שמואל טענו שתי מחטין חייב לכך יצאו כלים למה שהן. ודייקא נמי מדאמרינן מה כסף דבר חשוב, וליכא למימר דלאפוקי כסף שאינו חשוב דהוא פחות משתי כסף הוא דקאמר הכי, דהא האי כסף עצמו דכתיב בקרא שתי כסף הוא כדאמרינן אף כסף שנים, הילכך בעל כרחך האי דקאמר מה כסף דבר חשוב לאודוען מילתא דהני שתי כסף דדבר חשוב הוא דאתא, וכיון שכן האי דקאמר נמי אף כלים שנים לאודוען מילתא דכלים דדבר חשוב הן הוא דאתא, ואף על גב דלא שוין שתי כסף, ולאו לאפוקי כלים דלאו שוין שתי כסף, והיינו טעמא דלא הוי דבר חשוב בכסף אלא עד שיהו שתי כסף, ובכלים אע"ג דלא שוו שתי כסף הוי דבר חשוב משום דכסף לאו לגופיה מיתבעי לאיניש, אלא לאשוויה הוא דבעי ליה, דהא לאנפוקיה הוא דבעי ליה הילכך מאי דלית ביה שתי כסף לא הוי דבר חשוב, וכלים לאו לאנפוקייהו הוא דבעי להו, אלא לגופייהו הוא דבעי להו למעבד בהו מלאכה, וכיון שכן לא איכפת לן אי שוי טובא או לא, הילכך אף על גב דלא שוי שתי כסף דבר חשוב הוא גביה, דהא לגופיה הוא דבעי ליה למעבד ביה מלאכה. ואשכחן נוסחא דאית בה, ומה כלים דבר חשוב אף כסף נמי דבר חשוב הוא. ולהאי נוסחא הכין נמי מיפרשא ומה כלים דבר חשוב, דהא כל כלים ואף על פי שאינו שוה שתי כסף דבר חשוב הוא, דהא ראוי הוא למלאכתו כדאמרינן, אף כסף נמי בעינן שיהא דבר חשוב, ואי זה זה זה שתי כסף שאין נקרא דבר חשוב על פחות ממשקל זה.
[שבועות ל"ט ע"ב] ורב מיבעי ליה למודה במקצת הטענה. כלומר האי דאמר רחמנא כי הוא זה, לאו לאשמועינן דההודאה משתי כסף עצמן הוא דאתא, אלא לאשמועינן דין מקצת טענה הוא דאתא, ולעולם לא הוי מודה במקצת אלא עד דהוא הטענה שתי כסף ופרוטה ומודה בפרוטה וכופר בשתי כסף, והאי דכתיב כסף ודרשינן ביה אף כסף שנים על הכפירה הוא אומר ולא על הטענה וכו' פשוט הוא.
[שבועות מ' ע"א] ורבי אלעזר לימא מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי. דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור, כשמואל מתרץ ומוקים לה דדוקא קתני, דשמעת מינה דלא בעינן כפירת טענה שתי כסף, מדאיצטריך תנא הכא לאפטורי משום דלא הויא הודאה ממין הטענה דהא לאו הכי מיחייב, ואע"ג דהא לית בה בכפירה שתי כסף, ומהדרינן, סיפא מתרץ כשמואל רישא אי כרב אי כשמואל פשוט היא. והלכה כרב דהא תני רבי חייא לסיועיה לרב, סלע יש לי בידך אין לך בידי אלא סלע אחד חסר שתי כסף חייב, כלומר אין לך בידי אלא סלע פחות שתי כסף חייב, מפני שכפר בשתי כסף, אבל אם כפר שתי כסף חסר מעה פטור וכו'. ושמעינן השתא מינה דלא הוה מודה מקצת הטענה ומתחייב שבועה בנקיטת חפץ, אלא עד דטעין עליה בעשרים חבה של כסף ומודה ליה מינייהו בחצי חבה דהיינו פרוטה, וכפר ליה בעשרים פחות חצי חבה, דהיינו חצי זוז אנדלוסי וחבה ומחצה, משום דהאי שתי כסף דבעינן בכפירה לאו כסף צורי, דהוא רביע שקל הקדש דהיינו דינר, דאם כן נמצאת אומר שאינו מתחייב שבועת התורה אלא עד שיכפור בשני דינרים דהיינו מחצית השקל, והא ליכא למימר דהא בהדיא קתני דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף חייב, ואמרינן עלה אי אמרת שוה קתני משום הכי חייב, אלמא משקל דינר לעולם מיחייב עלה, אלא האי כסף כסף מדינה הוא. וגרסינן בהדיא בפרק האשה נקנית [קידושין י"א ע"ב] בענין כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי, וכללא הוא, והרי טענה דכתיב [שמות כ"ב ו'] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ותנן הטענה שתי כסף וכו', מדקא מקשינן הכי שמע מינה דהאי כסף כסף מדינה, דהיא כספים תומאניה דאית מינייהו בדינר דהוא כסף צורי שמונה והדינר שמונה ושבעים חבה דהוא משקל דינר מוראבטי הוה ליה כסף מדינה עשר חבה פחות רביע חבה נמצאו שתי כסף עשרים פחות חצי חבה, דהיינו חצי זוז שלנו וחבה ומחצה, הילכך לא מחייבינן ליה לעולם שבועת התורה מודה במקצת אלא על מאן דמודה בחצי חבה דהיינו פרוטה וכפר בחצי זוז שלנו וחבה ומחצה, וכל שכן אי הויא הודאה וכפירה בטפי מהאי שיעורא, אבל מאן דכפר בפחות מחצי זוז שלנו וחבה ומחצה וקא מודה בפחות מחצי חבה דהיינו פרוטה לא מחייבינן ליה שבועת התורה, ודווקא לענין מודה במקצת הוא דלא מחייבינן ליה שבועת התורה על כפירת פחות מחצי זוז שלנו וחבה ומחצה, משום דכתיב ביה בהדיא כסף ודרשינן ביה אף כסף שנים וקאמר רחמנא כי הוא זה, אבל לענין שבועת התורה דהויא מאנפא אחרינא דלאו מודה במקצת כגון שומרין ועד אחד, והוא הדין לנשבעין ונוטלין מחייבינן להו שבועת התורה ואפילו אפחות מהאי שיעורא דאמרינן.
[שבועות מ' ע"א] אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה, אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב וכו'. אלמא האי דינא במודה במקצת בלחוד הוא, אבל במידי אחרינא כיון דאי אודי אי נמי איכא סהדי מיחייב לשלומי ההוא מידי דכפר, ואי ליכא עדים מיחייב שבועת התורה, ואף על גב דלית ביה בכפירה שתי כסף, ואם תאמר והא כסף או כלים דדרשינן ביה שתי כסף, בפרשת שומרים כתיב ואם כן [אפילו] לענין שומרין נמי לא מחייבינן שבועה אלא עד דהויא שבועתו אשתי כסף, הא אוקימנא לעיל אליבא דרב דהילכתא כותיה דהאי כסף דכתיב בקרא לכפירת טענה הוא דאתא, הילכך ליכא לאוקומה אלא בשבועה דהויא אטענה וכפירה דהיינו מודה במקצת, ושבועת שומרין לאו מחמת כפירה וטענה היא, כי היכי דלא ניחייביה אלא אכפירת שתי כסף, אלא חיוביה מחמת טענת שמא הוא דקא טעין השומר שנאנסה או נגנבה, וכיון דכי מישתבעי לאו אכפירה הוא דמישתבעי ליכא למימר דלא מחייבי שבועה אלא על שתי כסף, דהא כסף דכתיב בקרא על כפירת הטענה אוקמה רב, ושבועת שומרין לאו אכפירה הוא, הילכך לא שייכי בקרא, וכיון דלא שייכי בקרא מיחייבי שבועה ואפילו אפחות משתי כסף.
ואם תאמר, לענין שבועה עד אחד נהי דכפירה דשתי כסף לא בעינן, דהא אמרינן בהדיא אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב בהן, דכי מישתבע אכפירה הוא דמשתבע, מאן לימא ליה לן דטענה עצמה לא הויא שתי כסף, דילמא לעולם אימא לך דטענה עצמה שתי כסף, והכי קאמר אפילו לא כפר אלא בפרוטה והודה בשאר שתי כסף, אי נמי [לא הודה] אלא בפרוטה וכפר בשתי כסף חייב וכל שכן אם כפר בשתי כסף חייב וכו' ולא הודה בכלום דחייב, ולעולם טענה עצמה שתי כסף הויא, הא נמי ליכא למימר, חדא דהאי קרא דכתיב ביה כסף לא שייך ביה עד אחד כלל, דשבועת עד אחד לאו מהאי קרא הוא דילפינן ליה אלא מלא יקום עד אחד באיש וגו' [דברים י"ט ט"ו], וכיון שכן לית לן ראיה לאצרוכיה לטענת שתי כסף, ועוד דכיון דאוקמה להאי כסף דכתיב בקרא דלענין כפירת טענה הוא כדאמרינן, ליכא לאוקומה אלא בשבועה דהויא מחמת טענה וכפירה, ולית לן שבועה מן התורה דהויא מחמת טענה וכפירה, אלא מודה במקצת בלחוד דחיובה מחמת כפירה והודאה היא, אבל שבועת עד אחד אף על גב דכי משתבע אכפירה הוא דמשתבע, אפילו הכי חיובא לאו מחמת הודאה וכפירה היא כי היכי דניבעי בה טענת שתי כסף, אלא חיובא מחמת עד אחד הוא, וכיון שכן אפילו ליכא בטענה עצמה שתי כסף מיחייב שבועה, ודייקא נמי מדאמרינן כל ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה, והדבר ידוע דאפילו בטענת פרוטה אחת שנים מחייבין אותו ממון, וכיון ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, הרי למדת דלענין עד אחד אף על גב דשבועתיה אכפירה וטענה היא, לא בעינן שתהא שם טענה שתי כסף כי היכי דלא בעינן כפירה שתי כסף.
[שבועות י' ע"ב] יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא אמר ליה רב חסדא מאן (דאית) [צאית] לך ולר' יוחנן רבך, וכי קדושה שבהן להיכן הלכה. כלומר כיון שלא נולד בהן מום, קדושה שבהן להיכן הלכה כדי שיפדו. ודייקינן ומי אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, והתנן בשקלים פרק רביעי (משנה ה') מותר הקטורת מה היו עושין בה. פירוש, הקטורת שעשו מתרומת הלשכה של שנה זו אם נגמרה [השנה] ונשאר מאותה קטורת מה שלא הוצרך לו, ואי אפשר להקריבו בשנה האחרת, שהרי מתרומת הלשכה של שנה שעברה נעשה, מה היו עושין באותו מותר, מפרישין ממנה שכר האומנין, פירוש כגון שבנו בבית המקדש או שעשו כלים ממלאכת הקדש מפרישין לה מאותה הקטורת בכדי שכר האומנין. ומחללין אותה על מעות האומנין. פירוש, כגון שהיה שכרן עשר סלעים, מפרישין מן הקטורת מה ששוה אחד עשר סלעים, ולוקחין מהם אחד משלהן כנגד אותו סלע שהעדיפו להם בקטורת על כדי שכרן, ומחללין את הכל על אותו סלע, כדקיימא לן [מעילה י"ד ע"ב] דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, וכיון שנתחללה הקטורת על אותו סלע נותנין אותה לאומנין בשכרן, ולאחר כך חוזרין ולוקחין אותה מהם ונותנין להם הדמים מתרומה חדשה, כדי שתהא ראויה להקטיר אותה בשנה הנכנסת, שהרי קרבן חדש הוא מתרומה חדשה, ואי סלקא דעתך דאמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, הכא לענין קטורת אמאי מחללין אותה על אותו סלע, כיון שלא נולד בה פסול נימא קדושה שבהן להיכן הלכה. ומהדרינן שאני קטורת דקדושת דמים הוא, פירוש, לפי שלא נעשית קדושת הגוף אלא לאחר שנתן בכלי שרת אעפ"י שעשויה היא מתחלת השנה מתרומת הלשכה של אותה שנה, אכתי קדושת דמים היא, וכי קאמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, בקדושת הגוף, כגון תמידין וכיוצא בהן שהן כמו הקטורת שניתנה בכלי שרת להקטירה.
